זאוספורט בע"מ ואח' נ' עיריית רמת גן ואח'

החלטה

התובעת המחזיקה, על פי האמור בכתב תביעתה בחמישה נכסים בתחום העיר רמת גן, הגישה תביעה לתשלום חיובים שלטענתה נגבו ביתר, בגין ארנונה, בין השנים 2004-2007.

על פי האמור בכתב התביעה, בעקבות מדידה שבוצעה, הגישה השגה, בטענה כי יש טעות בחישוב גודלו של הנכס ובסיווג נכס, ואכן ההשגה התקבלה.

על פי האמור בכתב התביעה, הנתבעת התבססה (ככל הנראה) על פירוט גודל הנכס כפי שנמסר לה על ידי בעל הנכס מבלי לבצע מדידה עצמאית, ומשזו בוצעה בעקבות ההשגה הסתבר כאמור, כי אכן, יש הפרש, וטענת התובעת בעניין התקבלה.

כמו כן, התקבלה טענת התובעת במסגרת ההשגה, בעניין סיווג נכס נוסף, והסיווג שונה ממחסן לאולמות ספורט.

לאור קבלת ההשגה, עותרת התובעת להורות על השבת כספים שנגבו ממנה ביתר, בשנים 2004-2007, היינו עד למועד קבלת השגתה.

הנתבעת, הגישה בקשה לסילוק התובענה על סף, בשל חוסר סמכות עניינית, וכן התיישנות, וכן טענת שיהוי.

אציין מיד כי לטעמי טענת שיהוי אין בה כדי להוביל לסילוק תובענה על סף, ומשכך אינני נדרשת לה בהחלטתי זו.

התובענה הוגשה ביחס לשני עניינים, הראשון גודל נכס והשני סיווג, דומני כי אין להתייחס לשניהם במידה שווה.

העדר סמכות עניינית;

הנתבעת בבקשתה לסילוק על סף, טוענת, כי משהסמכות לדון בנושאים של גודל בסיווג מסורה לרשות, ואין כל עניין בעל חשיבות ציבורי, אין לביהמ"ש סמכות לדון בתובענה.

התובעת טענה, כי מבחן הסמכות הינו הסעד שבענייננו, הוא סעד כספי, והעילה הינה רשלנותה של הנתבעת, ומשכך קמה לביהמ"ש סמכות לדון בתובענות.

המדובר בשדה חרוש היטב ובכל זאת רבו המחלוקות ועדיין אין קביעה נחרצת באשר לגורלן של תביעות אלו להשבת ארנונה שנגבתה ביתר, וכל מקרה נדון לגופו.

הסעיף הרלוונטי בענייננו, הינו סעף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, (להלן: "חוק הערר"), הקובע בסעיף 3ג':

"3.(א)מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1)הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2)נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3)הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4)היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב)אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).